SmartTravel🛵 דרום־מזרח אסיה
המסלול שרוב הישראלים עושים ראשון — זול, קל להתחלה, ועם תשתית מטיילים שאין דומה לה.
המסלול הזה בנוי כרצף אחד ולא כרשימת מדינות. הסדר, הכיוון והעונה קובעים אותו יותר מכל בחירה של יעד בודד.
ההחלטות לפני שסוגרים כרטיס
למה לא הו צ׳י מין או קואלה לומפור: אפשר, אבל אז מתחילים בקצה של המעגל ולא במרכזו — וכל שינוי בתוכנית עולה יותר.
העונה אינה אחידה: החוף המזרחי והמערבי של תאילנד מתחלפים בעונות, ולכן אי אפשר לתכנן לפי "עונה יבשה" אחת לכל האזור.
הכיוון ההפוך עובד גם הוא. מה שלא עובד זה לקפוץ הלוך ושוב בין מדינות — כל חצייה היא יום שלם.
הטעות הנפוצה היא לדחוס: ארבע מדינות בשישה שבועות הן בעיקר לילות אוטובוס.
בתוך מדינה — יבשה. שם הרכבות והאוטובוסים באמת משתלמים.
המסלול 7 מקטעים · 24 יעדים עם מדריך
נקודת הכניסה והיציאה. הצפון והאיים הם שני טיולים שונים לגמרי, ורוב האנשים עושים את שניהם — פעם בהתחלה ופעם בסוף.
העונה בין החוף המזרחי למערבי הפוכה. מי שמגיע בעונה הלא נכונה לאיים המערביים יכול לעבור מזרחה באותו טיול.
השקטה במסלול, ורבים מדלגים עליה. זו טעות — היא הניגוד המלא לתאילנד, ובדיוק בשלב שבו צריך אותו.
המרחקים בלאוס איטיים בהרבה מהמפה. כביש הרים של 300 ק"מ יכול לקחת יום שלם.
המדינה הארוכה במסלול — מהצפון לדרום זה קרוב לאלף וחמש מאות קילומטר. היא נעשית מצפון לדרום או להפך, לא כמעגל.
האקלים בצפון ובדרום שונה לחלוטין באותו חודש. בצפון יש חורף אמיתי.
קצרה יחסית ומחוברת יבשתית גם לווייטנאם וגם לתאילנד. אנגקור הוא הסיבה המרכזית להגיע.
אנגקור דורש שלושה ימים לפחות כדי לא להישרף בשעה הראשונה. כרטיס רב־יומי משתלם.
הרחבה דרומה. שונה מהשאר — מוסלמית, מפותחת יותר, ועם בורנאו כעולם בפני עצמו.
מלזיה יקרה יותר משאר המסלול אבל התחבורה בה טובה בהרבה.
ההרחבה הגדולה. באלי היא נקודת הכניסה, אבל היא החלק הפחות מעניין ממה שיש שם.
אינדונזיה היא ארכיפלג של אלפי איים — כל מעבר בין אי לאי הוא טיסה או מעבורת ארוכה.
הרחוקה במסלול והקשה ביותר לוגיסטית, אבל החופים בה מהטובים בעולם.
עונת הטייפונים בפיליפינים שונה מעונת הגשמים ביבשת, ויש לה השפעה ישירה על טיסות פנים.